טיפול בתחלואה כפולה, מסגרת סגורה או תוכנית שיקומית ומה מתאים למי

אחת השאלות שחוזרות אלינו הכי הרבה מגיעה ממשפחות שכבר עברו סבב אחד. הבן או הבת נמצאים במצב של שימוש בחומרים יחד עם בעיה נפשית, גמילה רגילה כבר נוסתה ולא החזיקה, ועכשיו צריך להחליט לאן פונים. טיפול בתחלואה כפולה יכול להתנהל בשתי מסגרות שונות לגמרי, מסגרת רפואית סגורה בבית חולים או תוכנית שיקומית, והבחירה ביניהן היא ההחלטה הראשונה שצריך לקבל.

הבהרה לפני הכל. מרכז פניקס אינו אשפוזית ואינו בית חולים פסיכיאטרי. אנחנו מרכז גמילה ושיקום עם ליווי צמוד ומעקב פסיכיאטרי, ומי שנמצא במצב המחייב אשפוז פסיכיאטרי מקומו בבית חולים ולא אצלנו. העמוד הזה נועד להסביר מה זו אשפוזית, מתי היא באמת נדרשת, ומתי מסגרת שיקומית עונה על הצורך.

נתחיל מהסוף. רוב האנשים לא צריכים אשפוז סגור. חלק כן, וכשהם צריכים, כל דחייה שם מסוכנת.

איפה מתבצע טיפול בתחלואה כפולה

אשפוזית היא מחלקה או יחידה שבה המטופל שוהה ברצף, ישן במקום, ונמצא תחת השגחה רפואית קבועה. אשפוזית תחלואה כפולה מיועדת למי שיש לו גם הפרעה נפשית וגם תלות בחומרים, והיא נבדלת ממחלקה פסיכיאטרית רגילה בכך שהיא לא מבקשת מהמטופל להיות נקי לפני הקבלה.

זו נקודת הכשל הקלאסית במערכת. מחלקה פסיכיאטרית אומרת תחזור אחרי שתתנקה, מרכז גמילה אומר תחזור אחרי שתתייצב נפשית, והאדם נשאר באמצע בלי מענה. יחידה משולבת נבנתה בדיוק בשביל הפער הזה.

מתי טיפול בתחלואה כפולה מחייב מסגרת סגורה

יש ארבעה מצבים שבהם אשפוז אינו שאלה של העדפה. מחשבות אובדניות או ניסיון אובדני, פסיכוזה פעילה עם אובדן קשר למציאות, גמילה שמסכנת חיים מבחינה רפואית כמו גמילה מאלכוהול או מבנזודיאזפינים במינון גבוה, ומצב שבו האדם לא מסוגל לשמור על עצמו ברמה הבסיסית. בארבעת המצבים האלה השאלה היחידה היא כמה מהר.

יש גם מצב חמישי, פחות דרמטי ולא פחות חשוב. סביבת בית שאין בה שום סיכוי. אם החומר נמצא בבית, אם בן משפחה משתמש גם הוא, אם השכונה היא נקודת ההשגה, אז תוכנית יומית תיכשל לא בגלל המטופל.

מנגד, אדם עם דיכאון בעוצמה בינונית, בלי סיכון אובדני, עם משפחה תומכת ועבודה שהוא מחזיק, לא בהכרח צריך אשפוז. לפעמים אשפוז אצל אדם כזה דווקא מזיק, כי הוא מנתק אותו מהעוגנים היחידים שמחזיקים אותו. אנחנו רואים את זה קורה.

מה באמת קורה שם ביום רגיל

הימים הראשונים הם הקשים. גמילה פיזית עם מעקב רפואי, שינה הפוכה, וגוף שמנסה למצוא איזון בלי החומר. בשלב הזה כמעט לא עושים טיפול נפשי עמוק, כי אין עם מי לדבר. מייצבים.

אחרי שבוע עד שלושה שבועות, תלוי בחומר, מתחיל הסדר. בוקר עם קבוצה, מפגש אישי, פגישה פסיכיאטרית פעם או פעמיים בשבוע, פעילות גופנית, ובערב קבוצת תמיכה. באמצע נכנסות הערכות חוזרות, כי התמונה הנפשית של אדם בשבוע הראשון ובשבוע הרביעי היא לא אותה תמונה. מי שמאבחן ביום הראשון וסוגר את התיק טועה.

המשפחה נכנסת גם היא, בדרך כלל אחרי השלב הראשון. זו לא נימוסים. בלי שינוי בבית, החזרה הביתה מחזירה את המטופל בדיוק לתנאים שייצרו את המצב.

ההבדל בין מסגרת ציבורית לבין מרכז גמילה פרטי

בישראל יש כמה יחידות ציבוריות בבתי חולים פסיכיאטריים שמטפלות בשתי האבחנות, והן חינמיות דרך קופת החולים. החיסרון הוא זמן המתנה ומספר מיטות מוגבל, ולעיתים קרובות הקבלה מותנית בהפניה ובוועדה. מי שנמצא במצב חירום מגיע דרך חדר מיון פסיכיאטרי ולא דרך תור.

מרכז גמילה פרטי הוא סיפור אחר. הוא לא בית חולים, ולכן הוא לא מחליף אשפוזית פסיכיאטרית במצבים של סיכון חיים, אבל הוא כן נותן מסגרת שהייה מלאה עם ליווי צמוד ומעקב פסיכיאטרי, בלי המתנה ובתנאים אחרים לגמרי. אפשר לראות איך זה נראה בעמוד מרכז הגמילה ובעמוד אודות פניקס.

הכלל שאנחנו עובדים לפיו פשוט. מצב מסכן חיים הולך לבית חולים, נקודה. מצב של תלות עם רקע נפשי יציב יותר יכול להיות מטופל בתוכנית שיקומית, וזה רוב המקרים שמגיעים אלינו. מי שמנסה למכור למשפחה אשפוז פסיכיאטרי במקום שאינו בית חולים, כדאי לצאת משם.

כמה זמן לוקח טיפול בתחלואה כפולה

אשפוזית ציבורית מיועדת לייצוב, ולכן השהות בה קצרה יחסית, לרוב שבועות ולא חודשים. אחרי הייצוב המטופל יוצא, וכאן נופלים הרבה. הם מקבלים אבחנה, מקבלים תרופה, ואז חוזרים הביתה בלי תוכנית שיקום. שלושה שבועות אחר כך הכל חוזר.

שיקום אמיתי הוא מהלך של חודשים. שלושה עד שישה בממוצע, לפעמים יותר, ואחריו ליווי המשך. מי שמצפה שטיפול בתחלואה כפולה ייגמר בשבועיים יתאכזב, אבל מי שמשתמש בה נכון, כשלב ייצוב לפני שיקום, מגדיל מאוד את הסיכוי.

מה לשאול לפני שמכניסים מישהו למסגרת סגורה

ארבע שאלות. מי הפסיכיאטר וכמה פעמים בשבוע הוא נמצא. האם הצוות ההתמכרותי והצוות הנפשי יושבים יחד על אותו תיק או שאלה שני עולמות. מה קורה ביום השחרור ומי מלווה. והאם המשפחה מקבלת הדרכה או רק עדכונים.

אם על אחת מהשאלות אין תשובה ברורה, זה לא המקום. מידע כללי על שירותי בריאות הנפש והזכאות אליהם מרוכז באתר משרד הבריאות.

היום שאחרי השחרור, השלב שאף אחד לא מתכונן אליו

אנחנו רואים דפוס שחוזר על עצמו. אדם עובר אשפוז, מתייצב, מקבל אבחנה מסודרת ולפעמים גם תרופה, ומשתחרר הביתה עם מכתב שחרור ומספר טלפון של מרפאה. בשלושת השבועות הראשונים הוא עוד מרגיש את ההבדל. אחר כך הקבוצה נגמרת, הפגישות מתרחקות, החברים הישנים מתקשרים, והמצב הנפשי חוזר לאט לאט למקום שהיה בו. בלי שלב שיקום מסודר אחרי הייצוב, האשפוז הוא הפסקה ולא שינוי.

טיפול בתחלואה כפולה נמדד במה שנשאר חצי שנה אחרי, לא בשבוע האחרון בפנים. לכן אנחנו מבקשים ממשפחות לתכנן את היום שאחרי עוד לפני שהאשפוז מתחיל. איפה הוא יגור בחודשיים הראשונים, מי המטפל שממשיך איתו, מתי הפגישה הפסיכיאטרית הבאה, ומה עושים בערב הראשון שבו הוא נשאר לבד בבית. שאלות משעממות. הן מכריעות.

מה שמשפחות מגלות מאוחר מדי

הדבר הראשון הוא שהאבחנה הנפשית לא תמיד נשארת יציבה. הפרעת מצב רוח שאובחנה בשבוע השני של הגמילה יכולה להיראות אחרת לגמרי אחרי שלושה חודשים נקיים, ולפעמים היא נעלמת. זו סיבה טובה לא לקבע את האדם לאבחנה ולא לבנות סביבה זהות שלמה.

הדבר השני הוא שתרופות דורשות כיול חוזר. מינון שנקבע בזמן אשפוז, כשהגוף עוד היה תחת השפעה שיורית, כמעט תמיד ישתנה אחרי חודשיים. מי שלא חוזר לפסיכיאטר בזמן מגלה את זה בדרך הקשה, דרך תופעות לוואי או דרך חזרה של הסימפטומים.

והדבר השלישי הוא שהמשפחה עצמה צריכה טיפול. לא ליווי, לא הדרכה, ממש טיפול. בית שחי שנים סביב התמכרות מפתח דפוסים שלא נעלמים ביום שהמטופל חוזר נקי. אנחנו מדברים על זה בהרחבה בעמוד גמילה מתרופות נוגדות חרדה ודיכאון, שם הנושא של תלות במרשם רפואי נוגע כמעט תמיד גם בבני הבית.

מה עושים כשאין מיטה פנויה

זה קורה יותר ממה שנעים להודות, ובעיקר כשמדובר בטיפול בתחלואה כפולה, שדורש מיטה ביחידה מסוימת ולא בכל מקום. משפחה מקבלת הפניה ליחידה ציבורית, ומגלה שהתור הוא שבועות. בינתיים האדם ממשיך להשתמש, והמצב הנפשי לא עומד במקום. במצב כזה יש שלושה מהלכים שאפשר לעשות במקביל, ולא במקום זה בזה. פונים למיון פסיכיאטרי אם יש סיכון מיידי, כי מיון לא עובד לפי תור. מתחילים ליווי אמבולטורי מיידי כדי שלא יהיה חלל. ובודקים במקביל מסגרת פרטית, כי לפעמים ההפרש בין היום למחר שווה יותר מההפרש בעלות.

מה שלא עובד זה לחכות בשקט. שבועות של המתנה בלי שום מעטפת הם בדיוק הזמן שבו מצבים מידרדרים.

שאלות ותשובות

האם אפשר להתאשפז מרצון או שצריך צו?

ברוב המקרים האשפוז נעשה בהסכמה. אשפוז כפוי הוא הליך חריג שדורש הוראת רופא מחוזי ומיועד למצבים של סכנה ממשית לעצמו או לאחרים.

מה ההבדל בין אשפוזית למחלקה פסיכיאטרית רגילה?

מחלקה פסיכיאטרית מטפלת בהפרעה הנפשית ולרוב מצפה שהמטופל יגיע נקי. יחידה משולבת מקבלת גם מי שעדיין משתמש, ומריצה גמילה וטיפול נפשי במקביל.

כמה עולה מסגרת פרטית?

המחיר משתנה לפי אורך השהות ורמת הליווי, ואין מספר אחד שנכון לכולם. מסגרת שנוקבת במחיר לפני שהיא שואלת מה המצב, לא באמת בדקה את המצב.

האם קופת החולים משתתפת?

בשירותים הציבוריים כן, לפי סל השירותים. בטיפול פרטי ההשתתפות תלויה בפוליסת ביטוח משלים או פרטית, וכדאי לברר את זה מראש מול הקופה.

מה עושים כשהוא מסרב להתאשפז?

לא נלחמים על המילה אשפוז. מתחילים בהערכה מקצועית אחת, שהיא מהלך קטן יותר שקל יותר להסכים לו, ומשם ממשיכים. הרבה סירובים מתפוגגים אחרי שיחה עם איש מקצוע.

האם אפשר להמשיך לעבוד בזמן הטיפול?

לא בשלב האשפוז. במסגרות יומיות ובשלבי המשך זה אפשרי, ולפעמים אפילו רצוי, כי עבודה היא עוגן. אפשר לקרוא על ההבדלים בין תהליכי גמילה שונים בעמוד גמילה מכדורי הרגעה.

מה קורה אם האשפוז נכשל?

זה לא סוף הדרך וזה קורה. הרבה אנשים עוברים יותר ממחזור אחד. מה שחשוב הוא לבדוק מה בדיוק נשבר, כי כישלון שני באותה מסגרת בדיוק הוא סימן שצריך שינוי בגישה ולא עוד סיבוב.

אם אתם מתלבטים אם מדובר במצב שדורש אשפוז או במצב שאפשר לטפל בו בתוכנית שיקומית, שיחה אחת עם איש מקצוע תיתן תשובה יותר טובה מכל חיפוש. אנחנו זמינים לזה, וגם אם התשובה תהיה בית חולים, נגיד את זה בפה מלא.