דיכאון והתמכרות, המעגל שסוגר את עצמו ואיך יוצאים ממנו

יש שאלה שאני שומע כמעט בכל שיחה ראשונה עם משפחה. הוא שותה כי הוא מדוכא, או שהוא מדוכא כי הוא שותה? התשובה הכנה היא שאחרי שנתיים כבר אי אפשר להפריד, וגם לא צריך. דיכאון והתמכרות הם שתי בעיות שמזינות אחת את השנייה, ומי שמטפל רק באחת מהן מגלה שהשנייה מחזירה אותו לנקודת ההתחלה.

בפועל זה נראה כך. יש מצב רוח ירוד, יש חומר שמוריד אותו לכמה שעות, יש שעות של הקלה, ואז נפילה חדה יותר מהמקום שממנו יצאנו. למחרת המינון עולה קצת. חודש אחרי זה כבר לא בחירה.

איך נסגר המעגל של דיכאון והתמכרות

אלכוהול הוא הדוגמה הכי נקייה. הוא נחשב בטעות למרים מצב רוח, אבל מבחינה פיזיולוגית הוא מדכא את מערכת העצבים המרכזית. השעה הראשונה מרגישה טוב בגלל השחרור של עכבות. השעות שאחריה מפילות את מצב הרוח מתחת לקו ההתחלה, ופוגעות בשינה עמוקה, וזה בדיוק המרכיב שהמוח צריך כדי לווסת רגש. אדם שישן שלוש שעות רדודות מתעורר מדוכא יותר. אז הוא שותה בערב.

אצל אופיאטים המנגנון שונה אבל התוצאה דומה. הם מטשטשים כאב נפשי בצורה יעילה מאוד לזמן קצר, ואחרי כמה חודשים הם מדללים את היכולת של הגוף לייצר הנאה בכוחות עצמו. אנשים מתארים את זה כאדישות. כלום לא מרגש. גם לא דברים שפעם כן.

וכאן נכנס הפרט שהופך את זה למלכודת. ברגע שהחומר יוצא, הדיכאון לא רק חוזר. הוא חוזר חזק יותר לתקופה, כי המערכת שהתרגלה לעזרה חיצונית צריכה זמן להתאושש. השבועות האלה הם השלב שבו רוב האנשים נשברים, וזה גם השלב שבו טיפול נכון עושה את ההבדל הגדול ביותר.

איך מבדילים בין דיכאון עצמאי לדיכאון שהחומר ייצר

זו שאלה קלינית ולא פילוסופית, ויש לה סימנים. הראשון הוא ציר הזמן. אם היו סימני דיכאון ברורים בגיל 16 והשימוש התחיל בגיל 21, מדובר בהפרעה עצמאית. השני הוא תקופות נקיות. חודשיים נקיים שבהם מצב הרוח משתפר משמעותית מצביעים על דיכאון שנגרם מהחומר, ואילו חצי שנה נקייה עם דיכאון שנשאר במלוא עוצמתו מצביעה על הפרעה שקיימת בפני עצמה.

הסימן השלישי הוא היסטוריה משפחתית. הפרעות מצב רוח רצות במשפחות, וזה מידע שמשפחות שוכחות למסור כי הן ממוקדות בהתמכרות.

ולמה זה משנה בכלל? כי זה קובע אם צריך טיפול תרופתי ארוך טווח או שהמצב יסתדר לבד עם ניקיון וזמן. אבחון חפוז לכיוון אחד גורר טיפול שגוי לשנתיים.

טיפול בדיכאון והתמכרות באותו זמן

המודל שעובד נקרא טיפול משולב, והוא פשוט בהגדרה ולא פשוט בביצוע. אותה תוכנית, אותו צוות, שני היעדים. פסיכיאטר שמכייל תרופה יודע באיזה שלב גמילה המטופל נמצא. המטפל הפרטני יודע איזו תרופה נכנסה השבוע ומה תופעות הלוואי הצפויות. הצוות יושב יחד על התיק, ולא מעביר את המטופל בין שני עולמות שלא מדברים.

הכלים עצמם מוכרים. טיפול קוגניטיבי התנהגותי עובד טוב על שני הצדדים במקביל, כי המחשבה שמקדימה שתייה והמחשבה שמזינה דיכאון הן לעיתים קרובות אותה מחשבה. הפעלה התנהגותית, שהיא בנייה מחדש של סדר יום ופעילויות, נשמעת בנאלית ומחזיקה תוצאות טובות. עבודה על שינה. פעילות גופנית, שלא מחליפה טיפול אבל משפרת מדדים באופן עקבי. וטיפול משפחתי, כי דיכאון והתמכרות משנים את כל הבית ולא רק את מי שמאובחן.

מסגרת מלאה מתאימה כשהמצב לא מאפשר תפקוד יומיומי, ותוכנית יומית מתאימה כשיש עוגנים ששווה לשמור. פירוט על אופן העבודה יש בעמוד מרכז הגמילה, ורקע על הצוות והגישה בעמוד אודות פניקס.

תרופות נוגדות דיכאון בזמן גמילה

נושא רגיש שכדאי לדבר עליו בגלוי. תרופות נוגדות דיכאון אינן ממכרות, אבל הפסקה פתאומית שלהן מייצרת תסמיני הפסקה לא נעימים שאנשים מפרשים בטעות כגמילה. בגלל זה נפוץ מאוד שמטופלים מפסיקים אותן לבד באמצע התהליך, בדיוק בזמן הכי גרוע.

מנגד, יש משפחת תרופות שכן דורשת זהירות אמיתית, ואלה כדורי הרגעה ממשפחת הבנזודיאזפינים. הם ניתנים לפעמים לצד נוגד דיכאון בתחילת טיפול, והם ממכרים. אצל אדם עם היסטוריית התמכרות זה מהלך שדורש שיקול נפרד ומעקב צמוד. הרחבנו על התהליך והסכנות בעמוד גמילה מכדורי הרגעה ובעמוד גמילה מתרופות נוגדות חרדה ודיכאון.

הכלל היחיד שאני מרשה לעצמי לקבוע כאן הוא שאין החלטה תרופתית בלי פסיכיאטר שרואה את שתי התמונות. לא רופא משפחה שלא יודע על השימוש, ולא החלטה עצמית לפי מה שחבר סיפר.

מה משפחה יכולה לעשות כבר הערב

שלושה דברים, וכולם קטנים. לרשום ציר זמן. מתי הופיע הסימן הנפשי הראשון, מתי התחיל השימוש, מה קרה בתקופות הנקיות. דף אחד. הוא יחסוך לאיש המקצוע שבועיים.

לשים לב לסימני סיכון ולא לפחד לשאול ישירות. שאלה ישירה על מחשבות אובדניות אינה מסוכנת ואינה שותלת רעיון, וזו טעות נפוצה. היא דווקא פותחת שיחה שהאדם כבר מנהל לבד בראש.

ולתאם ציפיות עם עצמכם. ההחלמה ממצב כזה אינה קו ישר. יהיו נפילות. מידע כללי על שירותי בריאות הנפש בישראל ועל דרכי הפנייה אליהם מרוכז באתר משרד הבריאות.

שלושה תרחישים שאנחנו רואים בפועל

הראשון הוא הגבר בן ארבעים ושתיים שמחזיק עבודה, מפרנס, ואף אחד בעבודה לא יודע כלום. הוא שותה בערב, לבד, מול הטלוויזיה. הוא לא מגדיר את עצמו כמכור כי הוא לא מפספס ימי עבודה. מה שהביא אותו לטיפול לא היה האלכוהול אלא העובדה שהוא הפסיק לצאת מהבית בסופי שבוע, ואשתו זיהתה שזה כבר לא עייפות.

השני הוא צעיר בן עשרים וארבע שהתחיל עם קנאביס יומיומי בצבא, המשיך אחריו, וכיום מתקשה להתחיל תואר או להחזיק עבודה יותר מכמה חודשים. אצלו קשה במיוחד להפריד בין דיכאון לבין ההשטחה הרגשית שהשימוש הכרוני מייצר. התשובה מגיעה רק אחרי תקופה נקייה מספקת.

השלישי הוא אדם מבוגר יותר שהתחיל מכדור שינה שרופא נתן בתקופת אבל, והיום, ארבע שנים אחר כך, לא מצליח לישון בלעדיו ומדוכא כרונית. במקרה הזה הטיפול חייב להתחיל דווקא מהצד התרופתי ובקצב איטי מאוד, כי הפסקה חדה מסוכנת.

שלושתם נכנסים תחת אותה כותרת, ושלושתם דורשים תוכנית אחרת לגמרי. זו הסיבה שאני נזהר מכל מי שמציע פרוטוקול אחיד.

מה שלא עובד ולמה בכל זאת מנסים

מנוחה ממושכת בבית בלי מסגרת. זה נשמע הגיוני, ובפועל מייצר בידוד שמעמיק את הדיכאון ומשאיר את החומר נגיש. שינוי סביבה כפתרון יחיד, כלומר טיול ארוך או מעבר עיר. הסביבה משתנה, הראש נוסע איתו. והכי נפוץ, החלפת חומר בחומר. אנשים עוברים מאלכוהול לקנאביס או מכדורי שינה לאלכוהול ומדווחים על שיפור בשבועות הראשונים, עד שהמעגל נסגר מחדש עם שחקן חדש.

אז למה מנסים בכל זאת? כי כל אחד מהמהלכים האלה עובד באמת לשבועיים. וזה מספיק זמן כדי לשכנע משפחה שלא צריך טיפול.

שאלות ותשובות

האם דיכאון נעלם מעצמו אחרי שנגמלים?

לפעמים כן. דיכאון שנגרם ישירות מהחומר משתפר לרוב תוך שבועות עד חודשיים של ניקיון. דיכאון עצמאי יישאר וידרוש טיפול משלו.

כמה זמן לוקח עד שמרגישים שיפור?

השבועיים הראשונים הם בדרך כלל הגרועים ביותר. שיפור מורגש מתחיל אצל רוב האנשים בין השבוע הרביעי לשמיני, ותרופה נוגדת דיכאון לוקחת בעצמה שבועיים עד שישה שבועות עד שהיא נכנסת לפעולה.

אפשר לטפל בדיכאון קודם ואז בהתמכרות?

זה המודל הישן, והוא נכשל ברוב המקרים. כל עוד החומר בפנים, הטיפול הנפשי עובד על קרקע לא יציבה, ובכיוון ההפוך גמילה בלי מענה נפשי מובילה לחזרה מהירה.

מה עושים אם הוא מסרב לפסיכיאטר?

מתחילים במה שהוא כן מוכן לו. פגישה עם עובד סוציאלי, שיחה עם מטפל, אפילו שיחת ייעוץ טלפונית של המשפחה. ההתנגדות לפסיכיאטריה מתרככת כמעט תמיד אחרי מפגש ראשון עם מישהו שלא שופט.

האם ספורט ותזונה באמת עוזרים?

הם עוזרים ולא מחליפים. פעילות גופנית סדירה משפרת מדדי מצב רוח ושינה, וזה משמעותי בשלב שבו הגוף מתאושש. מי שמציע אותם במקום טיפול מוכר לכם אשליה.

מה הסימן שצריך עזרה דחופה עכשיו?

מחשבות על פגיעה עצמית, נסיגה חברתית מוחלטת, הפסקת אכילה, או שימוש שגדל במהירות תוך ימים. באחד מהמצבים האלה לא מחכים לתור, פונים למיון או למוקד חירום.

האם אפשר לחזור לעבוד תוך כדי טיפול?

בשלב מתקדם כן, ולעיתים קרובות זה חלק מהשיקום ולא מפריע לו. בשלב הראשון עדיף להתפנות לתהליך.

אם המצב שתואר כאן נשמע מוכר, שיחה אחת עם איש מקצוע תבהיר הרבה יותר מעוד חודש של ניחושים בבית. אנחנו זמינים לשיחה כזאת, בלי התחייבות ובלי לחץ.